יכול - אבל לא רוצה!

לא פעם עולה בשטח האפשרות לטפל ללא קבלת הסכמה מהמטופל, ובפרט בנושא כפיית טיפול על מטופל מתנגד.

הסוגיה נפוצה בעיקר בהקשר לאוכלוסיות ייחודיות (כדוגמת מתמודדי נפש, קטינים או אנשים שמונה להם אפוטרופוס), מאחר ולגבי מטופלים בגירים וכשירים לרוב יינתן כבוד לאוטונומיה שלהם.

מה יכול צוות המטפלים לעשות?

אם סירובו של מטופל (או נציגו – כמו אפוטרופוס, מיופה כח...) נראה בלתי סביר, והסיכון הוא משמעותי (עד כדי סכנת חיים, או נכות חמורה בלתי הפיכה), קיימות שתי אפשרויות:

1. פנייה לוועדת אתיקה מכח סעיף 15(2) לחוק זכויות החולה: הוועדה נדרשת לשמוע את המטופל, ותוכל לאשר מתן טיפול רק אם השתכנעה בקיומם של 3 תנאים (המטופל קיבל מידע כנדרש; הטיפול צפוי לשפר את מצבו במידה ניכרת; וסביר שלאחר קבלת הטיפול תינתן הסכמתו בדיעבד). יוזכר, כי לביהמ"ש המחוזי מוקנית סמכות דומה, אם המוסד הרפואי מיצה את האפשרות לכנס ו. אתיקה.

2. פנייה לבית המשפט לקבלת הוראות, מכח סעיף 68 לחוק הכשרות והאפוטרופסות (כשמדובר בקטין או אדם שמונה לו אפוט'): על בית המשפט להשתכנע כי ההליך הרפואי המבוקש אכן דרוש לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של המטופל, ובהתחשב ברצונו, נחיצות ודחיפות הטיפול, וההשפעה על אורח ואיכות חייו.

אם נבחן שורה של פסקי דין מהתקופה האחרונה בנושאים אלו, נראה כי כל מקרה ייבחן לגופו ולנסיבותיו. כך למשל בשני מקרים דומים שנדונו לאחרונה, לגבי מטופל חולה בנפשו שסירב לכריתת רגל על אף הסיכון לחייו, נפסקו שתי תוצאות הפוכות (חיוב הקטיעה במקרה אחד, והימנעות ממנה במקרה השני).

עוד יבחן בית המשפט ויאזן את חומרת הסיכונים למול סיכויי ההצלחה, את ההיענות הצפויה של המטופל לטיפול המשכי שיקומי בעתיד, וגם את עמדת הגורמים המטפלים (האם אחידים בדעתם?).

מטבע הדברים, במקרה של קטינים וחסרי ישע, נטיית בתי המשפט תהא לטפל בהתאם להמלצה הקלינית.

למעוניינים – נשמח לתאם מולכם את ההרצאה המלאה בנושא הסכמה וסירוב מדעת, כולל דוגמאות.