לטפל או לא לטפל – בקטין?! עיקרון טובת הילד בסיטואציה של מחלוקת בין ההורים

הורים חלוקים ביניהם לגבי טיפול בקטינה – מה קבע בית המשפט?

פסק דין חדש שניתן לאחרונה ע"י בית המשפט לענייני משפחה, מתייחס לסוגייה שנדונה כבר פעמים רבות בעבר: כיצד תוכרע מחלוקת לגבי מתן טיפול רפואי לקטין, כאשר הורה אחד מסכים והשני מתנגד? ואיך מיישבים בין אוטונומיית ההורה לעיקרון טובת הילד?

הפעם מדובר היה בניתוח בתחום א.א.ג לפעוטה כבת שנתיים. כל עוד היו הוריה בזוגיות, לא התעוררה בעיה, והניתוח המתוכנן נקבע בהסכמת שניהם. אך משהתדרדרו היחסים עד כדי פרידה בין בני הזוג – הודיע האב על התנגדותו לביצוע הניתוח.

כידוע, ההורים הם האפוטרופוסים של ילדיהם הקטינים - אבל האוטונומיה שלהם אינה בלתי מוגבלת. ואכן, פסק הדין מאיר זווית נוספת של עיקרון "טובת הילד": חובתם של ההורים להפריד בין הקונפליקט הזוגי (למשל במקרה של פרידה) לבין האינטרסים והצרכים של הקטין.

בית המשפט מציין: "התרשמתי שההורים שניהם, והאב במיוחד, אינם מפרידים בין הקונפליקט ההורי ובין צרכיה הספציפיים של הקטינה", ובהמשך: " לא מצאתי טעם טוב מדוע האב, אשר נכח בתחילת הטיפולים... והסכים לביצוע ניתוח... רק לאחר פרידתם של הצדדים, החליט להתנגד". סמיכות הזמנים לפרידה, קובע בית המשפט, מציבה סימן שאלה משמעותי באשר למקור להתנגדות זו.

כמו ברובם המכריע של פסקי דין דומים, ובהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה מתקבלת לפי עקרון טובת הקטינה, זכויותיה והאינטרסים שלה. לאחר בחינת הטיפול המומלץ ע"י הגורמים המטפלים, ושקילת הסיכונים הקיימים, מתקבלת בקשת האם לאישור ביצוע הניתוח המתוכנן.

להרחבה –

ראו סרטון קצר העוסק בהיבטים מדיקו-לגאליים של טיפול בקטינים, ולרבות עקרון "טובת הילד" ומשמעותו הפרקטית למטפל בשטח;

וכן פוסטים קודמים בבלוג זה: על הייחודיות המדיקו-לגאלית של טיפול בקטינים, ועל האפשרות לחסן קטין בניגוד לרצון ההורה.