על אמונה, רפואה ומשפט

כל מטופל הוא עולם ומלואו, על ערכיו, אמונותיו והשקפותיו. גם פסיקת בתי המשפט וגם הנחיות משרד הבריאות, בשנים האחרונות, נותנות מקום רחב הרבה יותר לאוטונומיה של המטופל ולהעצמת מעורבותו בטיפול.

הצוות המטפל, המחויב לתת מקום של כבוד לאוטונומיה זו של המטופל ולרצונו, צריך מחד לקחת בחשבון גם את השקפותיו הדתיות ואמונתו של המטופל, ומאידך לשמור על דרך הטיפול הנדרשת, ועל הסטנדרטים הסבירים המקובלים והמתחייבים מהאינטגריטי המקצועי שלו כמטפל.

בעולם המעשה הפרקטי, בשטח, עולות שאלות: איך נדרשת להתנהל המערכת בכל הנוגע למאפיינים דתיים של המטופלים? האם מצופה מהמטפל להתאים את המידע הניתן למאפייניו הדתיים של המטופל? איך מתנהל הליך הסכמה מדעת כשמעורב בו איש רוח או דת, שאיננו המטופל?

ואכן, לעתים יש התנגשויות בין היבטי הטיפול הקליניים לעולם האמונה. זאת בעיקר ב"נושאי טריגר" בתחומים בהם מצטלבת הדת עם טיפול רפואי, כמו - מגבלות תזונה, ערכי מוסר, מקומה של אוטונומיית המטופל היחיד למול סמכות המנהיג הרוחני, טיפול בסוף החיים ועוד.

בנוסף, גם הגורם המטפל מחזיק באמונותיו שלו, שעלולות לעתים למנוע ממנו מצפונית את היכולת לתת טיפול מסוים (כדוגמת ביצוע הפסקת הריון, מעורבות בטיפולי פוריות ללהט"ב וכיו"ב).

ניתן למצוא דוגמאות רבות לדילמות שנוצרו בממשק בין 2 העולמות, האמונה והרפואה, שהגיעו לפסיקת בתי המשפט – למשל בסיטואציות של טיפולים פולשניים, מעקבי הריון ואף תרומת דם.

מטבע הדברים, טרם פנייה להכרעה משפטית, עדיף למצוא פתרון מתוך פתיחות ויצירתיות, תוך מתן מקום ל-2 ההשקפות, וחיפוש שביל הזהב, ככל הניתן.

אם כך, איך מאזנים בין אוטונומיה וחופש דת (של המטופל ושל המטפלים) לבין הצורך במתן טיפול מקצועי המבוסס על שיקולים קליניים? מה דינם של טיפולי מבוססי-אמונה שיש בהם כדי לסכן את המטופל? האם המערכת יכולה להיערך מראש לסיטואציות שונות? כיצד מתעדים? ואיך בית המשפט נכנס לתמונה, ומה מערך השיקולים שלו?

שאלות נוספות, וגם כל התשובות, ועוד הרבה דוגמאות, בהרצאה המלאה של "המצפן המדיקו-לגאלי" על אמונה, רפואה ומשפט.