טיפת חלב, 2007. האחות מסיימת ביקורת שגרתית. תכף ייכנס הרופא לבדיקה ראשונה של הקטנה.
חולפות כמה דקות, ונכנס אדם חמור סבר, לבוש חלוק לבן. הוא לא מעיף בי מבט, לא מברך לשלום ולא טורח להציג את עצמו. ניגש לקטנה במהירות ומתחיל, כפי הנראה, בעבודתו.
"אני מניחה שאדוני הרופא?!" אני שואלת בהיסוס.
"נו, מה, סתם נכנסתי לפה?" הגיעה התשובה המרוגזת.
זו היתה האינטראקציה הראשונה שלי עם רופא ילדים, שלצערי קצת התקשה בתקשורת מול אישה צעירה (נו, יחסית), אחרי לידה ראשונה, ספק הורמונלית, בוודאי עם חוסר בשעות שינה ובזמן מקלחת.
למזלו, הוא תפס אותי ברגע פחות אידיאלי.
אחרת, כנראה שהייתי מעדכנת אותו שמעבר לנימוס בסיסי, גם חוק זכויות החולה מחייב מתן יחס נאות למטופל, לא רק מבחינה מקצועית אלא גם מבחינת יחסי האנוש. זה מראה על כבוד לאוטונומיה של המטופל כאדם, מחזק את יחסי האמון בין המטפל למטופל, ואת ההיענות לטיפול. וכבר ניתנו בנושא פסקי דין, ונפסקו פיצויים. יש לי אפילו הרצאה ייעודית לנושא...
ובמילים אחרות, תמיד כדאי:
א. לומר שלום כשנכנסים לחדר. כל חדר.
ב. להשקיע יותר בהצגה עצמית, ופחות בחשיבות עצמית.
ג. לחייך. כדאי, גם אם לא חובה. גם קשר עין לא יזיק.
וכל זה לא לוקח יותר מעשר שניות.
בתמונה: הקטנה, שכבר גדלה מאז, ולפני 13 שנה בדיוק העניקה לי לראשונה את התואר "אימא". יום הולדת שמח לולה שלי !