רופא או בלש?! - על חובת הבירור "בשקידה ראויה ובמאמץ סביר"

פעמים רבות בעת מתן טיפול (נקודתי או מתמשך), נדרשים בירור והעמקה מעבר לפני השטח. במקרה של טענת רשלנות רפואית, בית המשפט שואל את עצמו לא רק מה צפה (בפועל) המטפל במצב נתון מסוים, אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות, לאור הנסיבות והתפתחותן.

בית המשפט העליון קבע זה מכבר, כי מטפל "אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, כי אם עליו לברר ולחקור גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ראויה ובמאמץ סביר".

למה? "כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו".

עם זאת, אין כוונתו של בית המשפט להפוך את המטפלים לבלשים, האמורים להתחקות אחר מטופליהם בכל עת ועניין. בפסיקה נקבע, כי בתהליך המקובל ביחסי מטפל-מטופל, של אבחנה, קבלת החלטה ומתן טיפול, מתרחש רצף בלתי פוסק של החלטות, המתבססות על מידע המתגלה תוך-כדי ולאורכו של הטיפול. על המטפל לוודא כי הממצאים העדכניים הרלוונטיים יובאו לידיעתו – שאחרת תתבסס החלטתו הבאה בשרשרת על מידע חסר, ומכאן שההחלטה עצמה עלולה להיות לוקה בחסר.

מה היקפה של חובת הבירור המוטלת משפטית על הגורם המטפל? מחד "בשקידה ראויה", כלומר – יש להקדיש את הזמן המתאים לחפש ולשקול חלופות, לעיין במסמכים קודמים, לשאול שאלות מכוונות המותאמות למטופל ולסוג הבדיקות אליהן נשלח, ובהתאם למדיניות הראויה בנסיבות העניין. ומאידך "במאמץ סביר", דהיינו – אין מצופה מהמטפל לצאת מגדר הרגיל, אלא לפעול בתוך מתחם הסבירות, כדרך שמטפל סביר היה מברר, מתעניין ובודק מידע במקרה דומה.

כיצד לאזן בין השניים? למידע נוסף, דוגמאות מהשטח וייעוץ מדיקו-לגאלי, תמיד אפשר ליצור איתנו קשר.