כאשר המטפל מתנצל – המשמעויות המדיקו-לגאליות

יום הכיפורים בפתח, הזדמנות להעלות את הנושא המעניין של התנצלות מטפלים: היה ונפגע מטופל תוך כדי טיפול, ואף נגרם לו נזק, מה משמעותה של התנצלות מטפליו בפניו? והאם משמעה, בהכרח, הודאה באחריות לגרימת הנזק?

מערכת הבריאות מקדמת בשנים האחרונות גישה של שקיפות מול המטופל, ותהליכי גילוי נאות לאחר קרות אירוע חריג, ובפרט אם נגרם בעקבותיו נזק. כך במסגרת ככללי האתיקה, חוזרים ונהלים ובניירות עמדה מקצועיים (למשל, בחוזר מנכ"ל העוסק באירועי "בל יקרו" ממליץ משרד הבריאות לבית החולים לדווח למטופל ומשפחתו לעדכן אותם במה שאירע, ולשתף אותם בפעולות הננקטות למניעת הישנות האירוע. גם בנספח לנוהל העוסק בהתנהלות יחידות בטיחות טיפול, ועניינו ניהול אירוע חריג המלווה בנזק, מחייב המשרד לדווח למטופל בהקדם על שאירע, ולעדכנו בשוטף גם בהמשך. וישנו גם נייר עמדה של ההסתדרות הרפואית שחייב, כבר ב-2004, לעדכן מטופל בכל מקרה של תקלה בטיפול בו "תוך הבעת אמפתיה וצער").

כפי שניתן לצפות, גם הגישה המשפטית מצדדת בשקיפות, אמירת האמת ומניעת הסתרת מידע מן המטופל (בהתבסס גם על עקרונות כבוד האדם), כאשר חיסיון על מידע או מסמך יהיה לרוב החריג ולא הכלל (נעמיק בנושא בפוסט נפרד).

אכן, שקיפות וגילוי נאות יכולים בהחלט לתרום ליחסי אמון בין המטופל למטפליו, גם בסיטואציה של כשל ונזק. שהרי לא כל טעות היא בהכרח רשלנות: מטופל שקיבל הסבר הוגן וכנה, יתכן ויתרשם ויבין את מאמצי הטיפול בו ולא ייטה לתבוע, זאת להבדיל ממטופל שרופאו "מתחמק" או נעלם. הבעת צער על עצם הנזק שנגרם יש בה כדי להקטין את התמריץ לפנות להליך משפטי פומבי (ישנם פרסומים רבים בנושא), או אולי תאפשר הגעה לפשרה מוסכמת.

עם זאת, זכויות אלו של המטופל לקבלת דיווח מהימן ואמיתי, עלולות לעתים, מנקודת מבטו של המטפל, לעמוד בסתירה להשלכות המשפטיות הפוטנציאליות של אותו גילוי נאות, למשל כראייה בתביעת רשלנות רפואית, או בשימוע. ואם שקיפות כשלעצמה מעוררת חשש, הרי קל וחומר באשר להתנצלות של ממש.

ישנן מדינות שבחרו להסדיר חוקית את העניין, במה שידוע כ"חוקי התנצלות", בהם נקבע כי אמירות שנאמרו למטופל במסגרת אותו גילוי נאות, לא יוכלו לשמש בהליך משפטי כנגד המטפלים והמוסד. בישראל מוגשות מעת לעת הצעות חוק דומות (למעשה מדובר בהצעות לתיקון פקודת הראיות), לפיהן התייחסות איש צוות רפואי לתוצאת פעולה רפואית, שהתבטאה בהתנצלות, הבעת תמיכה, תנחומים, חרטה, הסבר או הצעה לפיצוי – לא תוכל לשמש ראיה במשפט. ההצעה האחרונה בנושא, נכון להיום, הוגשה ב-2020, והיא מבוססת על תיקון לחוק שהתקבל במדינת יוטה שבארה"ב.

וכך נכתב בדברי ההסבר להצעת החוק: "בכללי האתיקה הרפואית, מונחה ציבור הרופאים לגלות מידע מלא למטופלים, גם בנוגע לטעויות בטיפול, אך לאור העלייה המדאיגה בתביעות משפטיות נגד רופאים והלך הרוח התקשורתי והציבורי העוין – מתעורר קושי של ממש בבניית דיאלוג כן ופתוח בין רופא למטופל בנוגע לטיפול הרפואי שניתן לו".

ובהמשך: "הצעת החוק נועדה לאפשר לאנשי צוות רפואי לנהל שיחה אמפתית וכנה עם מטופליהם על מנת לחזק את אמון הציבור במערכת הבריאות, בכוח האדם שלה ובטיפול הרפואי הניתן בה".

וגם: "תיקון החוק עתיד לשפר גם את מהלך עבודתו השוטף של הצוות הרפואי, על ידי הפחתת המתח והקושי בטיפול בתוצאות בלתי רצויות של טיפול רפואי"

עוד מתייחסים דברי ההסבר לקיומן של ראיות נוספות, לשימושו של המטופל במקרה של תביעה: "ביטול השימוש כראיה בהתייחסות של איש צוות רפואי בשיחה... לא תפגע באופן משמעותי בזכותו וביכולתו של מטופל לתבוע את הצוות הרפואי והמוסד הרפואי על הנזק שנגרם לו".

עד כה, טרם התקבלו הצעות מסוג זה לתיקון החוק, ואמירות המטפלים יכולות לשמש כראייה בהליך משפטי (כפי שאף קורה בפועל).

בין אם אתם בעד או נגד התפיסה המשפטית הנ"ל, כדאי לזכור: הבעת צער ואמפתיה על עצם קיומו של נזק אין משמעה לקיחת אחריות על גרימתו, או הודאה באשמה כלשהי. המטופל, אם יבחר לתבוע בטענת רשלנות רפואית, עדיין יצטרך להוכיח את עמדתו, לפי כל הכללים הראייתיים.

אם כך, נותרו בעיקר השאלות הפרקטיות: לאחר אירוע חריג, כאשר מבינים שמשהו השתבש – איך מוסרים את המידע למטופל? מה מגלים? באיזה היקף? אולי עדיף להמתין עד שנדע קצת יותר? האם אי-גילוי מהווה רשלנות? ומתי עדיף להתנצל? וכמובן - האם sorry היא באמת המילה הקשה ביותר?

ההרצאה המלאה בנושא גילוי נאות, שקיפות וחוקי התנצלות – זמינה למתעניינים!

שנה טובה וגמר חתימה טובה!