מה זו עצמאות? הזכות לקבל מידע בעניינים הנוגעים לך, היכולת לקבל החלטות לגבי עצמך, החופש לנקוט בפעולות בהן בחרת וגם ההכרח לשאת בתוצאות ובהשלכות.
כך לגבי מדינות, כך גם לגבינו כבני אדם – יש לנו אוטונומיה על עצמנו ועל גופנו, ובפרט בכל הנוגע להסכמה (או סירוב) לקבלת טיפול רפואי.
אבן היסוד עליה מבוססת אוטונומיית האדם על גופו טמונה במושג "כבוד האדם":
כן, אותו מונח המהווה חלק מחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו (1992), וההגנה עליו מוזכרת גם כחלק ממטרותיו של חוק זכויות החולה (1996). מעבר להנחיות החוקיות, כיבוד האוטונומיה של המטופל מעוגן גם בעקרונות של אתיקה מקצועית.
מה המשמעות? בכך שהגורם המטפל מוסר מידע נדרש למטופל, באופן שיאפשר לו הבנה מרבית וקבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון, כשותף מלא לטיפול – הוא מביע כבוד למטופל כאדם אוטונומי ועצמאי (וכמובן, 'על הדרך', גם מקיים את הוראות החוק). מדובר בחלק בלתי נפרד ממגמת "העצמת המטופל" הניכרת במערכת הבריאות בשנים האחרונות, בארץ ובעולם.
"הגוף שלי ברשותי"?! בדיוק! בית המשפט העליון ציין זה מכבר: "ההכרה בזכותו של אדם לאוטונומיה היא רכיב בסיסי בשיטת המשפט... לזכותו של אדם לכבוד ולאוטונומיה יש חשיבות רבה בסיטואציה של טיפול רפואי. הטיפול הרפואי מצוי בגרעין הקשה של זכותו של אדם לשלוט בחייו... מרכז הכובד בהחלטה על ביצוע טיפול רפואי טמון בכיבוד זכויותיו של החולה כאדם".
איך ינהג מטפל כאשר המטופל מקבל החלטה המנוגדת לדעתו ולהמלצתו?
בית המשפט המחוזי קבע: "על הרופא להתחשב בכך ששונים הם מטופליו, וצרכיהם שונים". ומכאן, שגם החלטתם של מטופלים שונים (על בסיס אותו מידע רפואי שקיבלו) יכולה להשתנות בהתאם לערכים, תפיסת עולם, אמונה, תרבות ועוד.
למרות הקושי הכרוך בכך, יש לכבד את האוטונומיה של האדם על גופו ואת זכותו לקבל החלטות לגביו, ובלבד שמדובר בהחלטה מושכלת, מודעת ומבוססת מידע מהימן [איך עושים את זה? יש לנו סדנה מצוינת בנושא!]
עם זאת, חלק מהמטפלים עודם נרתעים מלוותר על ריכוז סמכויות ההחלטה בידיהם, ללא שיתוף החולה. זאת, כמובן, לטובתו, שהרי אינו איש מקצוע ולכן "מה הוא כבר מבין". אז נכון, במסגרת יחסי הגומלין בין המטפל למטופל טרם קבלת החלטה יש מקום של כבוד לאיש המקצוע: ככזה, עליו האחריות להציג מידע ברור ותמציתי למטופל (מהו ההליך המתוכנן? מה יתרונותיו, ומה תופעות הלוואי הצפויות? האם יש אלטרנטיבות? וכו'), להשיב לשאלות ולהסביר פרטים שאינם ברורים. אך הגישה הפטרנליסטית של קבלת החלטה בבלעדיות ע"י המטפל כבר אינה מקובלת. כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, עם השנים הוסט מרכז הכובד מקביעות הרופא להחלטת המטופל: לא עוד "המטפל הכל-יכול", אלא "מתן מקום ממשי ורגיש" להכרעותיו האישיות של המטופל. בסופו של דבר "המטופל הוא שצריך להחליט, זוהי זכותו, זוהי גם חובתו" (ביהמ"ש העליון).
הפגיעה באוטונומיה כראש נזק, המזכה בקבלת פיצוי
פסיקה זו ניתנה לראשונה ב-1999, ע"י בית המשפט העליון. מדובר היה במטופלת אשר הוחתמה על הסכמה מדעת בעודה מטושטשת, על שולחן הניתוחים. אף שלא הוכחה רשלנות בניתוח עצמו, ואף שנקבע כי אין קשר סיבתי לנזק (מאחר וגם אם תהליך ההסכמה היה תקין, היתה המטופלת נותנת הסכמתה לניתוח) – נפסק, כי הימנעות הרופאים מקבלת "הסכמה מדעת" של המטופלת מקנה לה זכות לפיצוי, על בסיס זכותה לאוטונומיה על גופה. כלומר, ההחלטה שקיבלה המטופלת לא היתה על סמך מידע מלא ושלם שנמסר לה בנסיבות ראויות, לכן נפגעה האוטונומיה שלה והיכולת להפעיל שיקול דעת ולקבל החלטה מושכלת ומודעת – ועל כך מגיע פיצוי. ראש נזק זה הפך מאז לאחד הנפוצים בתביעות רשלנות רפואית.
מתי ניתן בכל זאת לפגוע באוטונומיה של המטופל?
למרות הכל, אין מדובר בזכות אבסולוטית וחסרת גבולות. אכן, כפי שפסק בעבר בית המשפט העליון, זכות המטופל לאוטונומיה כוללת גם את הזכות שלא לנהוג בחוכמה ("זכותו של החולה לסרב לטיפול גם אם יתרונותיו עולים על חסרונותיו, וסיכוייו עולים על סיכוניו"), וכן את הזכות שלא לנהוג כפי שהצוות הרפואי היה נוהג במקומו. אך לצוות המטפל יש תמיד שיקול דעת, אחריות מקצועית והגיון בריא. אין חובה לספק כל רצון או דרישה מצד המטופל/ת, אלא במתחם הסבירות המקובל, מקצועית ומצפונית, וכן בהתחשב בהנחיות החוק (למשל לעניין מצבי חירום או סכנה חמורה לשלום המטופל). בין היתר, ניתן להיעזר בוועדות האתיקה המוסדיות, כמנגנון המאפשר חריגה מהכלל של שמירת אוטונומיית המטופל, במספר מצבים ונסיבות מוגדרים.
*** מקורות והפניות לציטוטי הפסיקה יימסרו בשמחה לפונים