מה עושים כשהשמיכה קצרה?!
האינטרס לטיפול רפואי איכותי, בטוח ומותאם למטופל, הוא כמובן קונצנזוס מצד הציבור כולו. כך גם השאיפה למערכת רפואית אפקטיבית, מתוקצבת ומנוהלת ביעילות.
ואולם, כידוע, מערכת הבריאות בארץ, כמערכות אחרות, נאלצת להתמודד עם האתגרים היומיומיים העומדים לפתחה בתוך מציאות של משאבים מוגבלים – תקציבים, כח אדם, תקנים, מיטות ועוד.
סוגיה זו עולה ביתר שאת בתקופות משבר (למשל בראשית התפרצות נגיף הקורונה, היינו עדים לדיון הסוער בדבר זמינות מיטות טיפול נמרץ ומכונות הנשמה, ובימים אלו באשר לתיעדוף מתן החיסונים הזמינים לאוכלוסיות בסיכון מוגבר), אך שרירה וקיימת גם בשגרה המאתגרת (מדי חורף במחלקות הפנימיות העמוסות, מדי סוף שבוע במלר"דים, ומדי שנה בדיוני וועדת סל התרופות, וזאת על קצה המזלג).
כאשר התנהלות או החלטה טיפולית נדונה במסגרת הליך משפטי, בטענה לרשלנות, נדרש בית המשפט לקבוע האם היתה "כדרך שמטפל או ארגון רפואי סבירים היו מתנהלים". בבחינת התנהלות "סבירה" זו נכללת גם התייחסות המערכת המשפטית לסוגיות שאינן קליניות, ובענייננו –
האם ראוי שמטפלים ישקלו שיקולים אחרים, כלכליים, ולא רק ביחס לטובת המטופל העומד מולם? ומנגד, האם ניתן לשקול אך ורק שיקולים רפואיים בבואנו לטפל בחולה?! והאם הדרישה להימנע משיקולי תקציב בתחום הבריאות, ועדיין לשמור על איכות, היא בכלל ריאלית?
בהרצאות שלנו בנושא מועלות, בין היתר, הסוגיות הבאות, תוך בחינת דוגמאות מפסיקת בתי המשפט והנחיות משרד הבריאות בנושא:
מחויבות המטפל למטופל (להיטיב, להציל חיים), למול מחויבותו כשכיר למערכת/ למעסיק (הקופה/ ביה"ח).
שיקולי צדק חלוקתי (זמינות התרופה, שיקולי עלות-תועלת, טובתו של מטופל בודד למול האינטרס הכללי).
היקף המידע הנמסר למטופל (מתקשר לסוגיה המדיקו-לגאלית של הסכמה מדעת, ומתן כבוד לאוטונומיה של המטופל, ולסוגיה האתית של אמירת אמת וגילוי נאות)
מה המעמד המשפטי של "רפואה מתגוננת" המעודדת, למעשה, בזבוז משאבים שלא לצורך.
במציאות של אין ברירה ו"שמיכה קצרה", מתקבלות גם החלטות קשות, שהשפעתן על איכות הטיפול מהותית. ידיעה והבנה של המסגרת המשפטית הרלוונטית, יכולה לסייע ולתחום גבולות לבעלי התפקידים ומקבלי החלטות אלו, מרמת הנהלה ועד רמת המטפל הבודד בשטח.
לשירותכם במתן ייעוץ, העברת הדרכה בנושא או ניסוח חוות דעת עם עיקרי הדגשים המדיקו-לגאליים בהתאם למקרה הספציפי.