הדגשים הפרקטיים של הסכמה מדעת

עוד שנה, עוד ממוגרפיה...

ושוב הוחתמתי על הסכמה בלי שום הסבר, ע"י הפקידה החביבה שבכניסה.

ושוב עורכת הדין שבי מתקוממת על תהליך ההסכמה מדעת הלקוי המתבצע, לעתים קרובות מדי, במכונים השונים (ובמרפאות, ובמהלך מעקב הריון, ועוד...).

אז מעבר לכללים הסטנדרטיים הקבועים בחוק זכויות החולה, מצאתי לנכון להדגיש גם את ההיבטים הפרקטיים, העקרוניים לא פחות, שעל המערכת והמטפל לקחת בחשבון, ועל המטופלים לדעת ולעמוד על קיומם:

"תעבור אצל המזכירה, היא תחתים אותך על הסכמה"; "תגידי, אימא מסכימה לטיפול?"; "יהיה בסדר, הסיבוכים של הניתוח הם מינוריים"...

הסכמה מדעת – שתי מילים המקפלות לתוכן את אוטונומיית המטופל על גופו, את כבוד האדם ואת מקומו בתהליך קבלת ההחלטות. ובכל זאת, הרבה יכול להשתבש בתהליך.

אכן, חוק זכויות החולה מעגן את הכללים בנושא, את המידע שיש למסור (למשל – מהות הטיפול המוצע, סיכוניו וחלופותיו), את החובה להסכמה בכתב במקרים מסוימים, ואת האפשרות למתן טיפול בהיעדר הסכמה. ואולם בפוסט זה אבקש למקד את הדיון באספקטים נוספים של התהליך, בפרקטיקה שלו בשגרת העשייה במרפאות ובבתי החולים, והעולה גם מתוך אין-ספור פסקי דין שניתנו בנושא:

מתי מסכימים? לא מוקדם מדי, לא מאוחר מדי. בסמוך לפרוצדורה, עם די זמן לחשוב ולהתייעץ (ככל שאין מדובר במצב חירום / דחוף).

מי מסכים? המטופל/ת (מעל גיל 18, כשיר/ה). לא בני המשפחה, לא מלווה אסרטיבי.

מי מסביר? מטפל בעל ידע רלוונטי שיכול גם להשיב לשאלות. כן, זו בהחלט יכולה להיות אחות. או פאראמדיק. או כל אחד ממקצועות הבריאות, תלוי בטיפול שעל הפרק.

מי לא מסביר? מי שאין לו את הידע הנדרש ולא יוכל לתת מידע ולהשיב לשאלות המטופל. או במילים אחרות – לא פקידת הקבלה.

איך מסבירים? בשפה ברורה, במונחים מוכרים, ברוגע ובנועם. זה לא המקום להפגין בקיאות במונחים מקצועיים בלטינית...

עד כמה להסביר? היקף המידע הניתן אמור להיות כדרך שמטפל סביר היה מפרט בנסיבות, ובהתאמה למטופל הספציפי, מצבו ושאלותיו.

לא לשכוח לתעד את עצם קיום השיחה ברשומה הרפואית.

ומה כשהמטופל מסרב לקבלת טיפול? ראו סרטון קצר שהכנו בנושא