הימנעות ממסירת מידע למטופל - מתי וכיצד?

"אל תספרו לאימא! היא לא תעמוד בזה...." – משפט כאוב שנשמע פעמים רבות במוסדות טיפוליים, לרוב במחלקה אונקולוגית, גריאטרית או פנימית.

האמנם לגיטימי?!

ככלל, חוק זכויות החולה מחייב מסירת מידע למטופל (אנמנזה, דרכי טיפול, חלופות, סיכונים וסיכויים..), כתנאי להתקדמות בטיפול וקבלת הסכמה מדעת. וישנן גם הרבה הכשרות העוסקות בגילוי "בשורה מרה" למטופל, על כך שאובחן במחלה קשה, אולי חשוכת מרפא, על הגדרתו כחולה נוטה למות, ועוד.

אבל מה לגבי הימנעות ממסירת מידע? מחד, אין ספק שהיא קיימת בפרקטיקה בשטח – לעתים ביוזמת המשפחה, לעתים מצד המטפלים. ומאידך, האם יש לכך ביסוס משפטי? או שמדובר בעבירה אתית, או אף למעלה מכך – ברשלנות חלילה?

אז כמו לכל כלל, יש גם את החריגים, היוצאים מן הכלל: סעיף נוסף בחוק זכויות החולה נותן לכל מטפל (רופא, אח וכן הלאה) את האפשרות להימנע ממסירת מידע למטופל (החוק משתמש בניסוח "רשאי" – כלומר אין מדובר בחובה). מדובר בפגיעה לא קלה באוטונומיה של המטופל על גופו, ולכן קובע החוק שהחלטה כזו אינה יכולה להתקבל עצמאית ע"י המטפל הבודד, אלא מחייבת את אישורה של וועדת אתיקה.

הקריטריונים הרלוונטיים שעל הוועדה לבחון יהיו:

• האמנם מסירת המידע עלולה לגרום לנזק? (לא נדרשת וודאות, ולכן השימוש ב"עלול")

• נזק לבריאות גופנית או נפשית: לא רק נזק פיזי עתידי, אלא גם נפשי, יכול להוות טריגר להימנעות ממסירת מידע (מלא או חלקי)

• האם הנזק צפוי להיות חמור? אף שאין כאמור וודאות להתרחשותו, הרי שהנזק הפוטנציאלי צריך להיות בדרגת חומרה משמעותית

בסיכומו של דבר, תוכל הוועדה לאשר או לדחות את היכולת להימנע ממסירת מידע למטופל.

בנוסף יש סיטואציות של "אוכלוסיות ייחודיות" (כמו בבריאות הנפש, בטיפול בסוף החיים, בהקשרי אפוטרופסות ועוד), שאז יש לעתים מסגרת משפטית ייעודית המסדירה את הסוגיה.