מתי ולמה יכול מטפל לסרב לרצון המטופל?

• זוג לסביות מגיעות למכון פוריות, רופא דתי חווה קושי לתת טיפול.

• מטופל נוטה למות, מבקש להימנע מטיפול מאריך חיים. אחות מסורתית מתקשה להמשיך ולטפל בו.

• מטופל עד יהוה מסרב לקבל דם בניתוח אלקטיבי, המנתח אינו מוכן להתקדם.

• סטודנט מוסלמי אדוק מתקשה לטפל בחולה טרנסג'נדר

• מטופלת הרה מתעקשת על קיסרי. אין  אינדיקציה קלינית לניתוח

האם יש מקום לערכיו של המטפל, עד כדי סירוב לרצון המטופל?

נייר עמדה מטעם הלשכה לאתיקה של הר"י התייחס לנושא באופן כללי תחת הכותרת "גבולות החובה בטיפול הרפואי", וקבע כי לא קיימת חובה אתית או משפטית לרופא להיענות לכל דרישה של מטופליו.

בהיבט האתי, נוכל מצד אחד לציין ערכים של שוויון, איסור הפליה, אוטונומית המטופל, כבוד האדם. מנגד, גם המטפל הוא בן אדם עם ערכים ואמונות, כנות ויושרה. האמנם ניתן לחייבו לטפל, גם במקרי קיצון?

מבחינה משפטית, ניתן למצוא מקרים כמו חוק החולה הנוטה למות, המאפשר למטפלים לתת או להימנע מטיפול בסוף החיים אם הוא מנוגד לערכיו, למצפונו או לשיקול דעתו המקצועי (ובלבד שהטיפול יועבר למטפל אחר). עם זאת, לעתים תיקבע גישת המטפל כאפליה לא שוויונית (כמו למשל במקרה של תובענה ייצוגית כנגד מוסד רפואי שלא אישר טיפולי פוריות לנשים לא נשואות, מנימוק דתי). כל מקרה ייבחן לגופו ולנסיבותיו.

עוד יש לזכור, שעל אף המקום המשמעותי שיש לתת לאוטונומיית הרצון של המטופל – הרי שיש לה גם גבולות. בראש ובראשונה מהשיקול הקליני של טובת המטופל, אבל גם לאור טובתם של מטופלים נוספים שעלולים להיפגע (למשל בעניינו של מטופל המבקש ליישם טיפול מסורתי עם יונים במסגרת טיפול נמרץ...); ניצול ראוי של משאבי המוסד הרפואי (לרבות כח האדם המקצועי); והיבטי אי סבירות נוספים. כלומר, אי היענות לרצון המטופל יכולה להיות מבוססת על מגוון שיקולים: ערכיים, קליניים ואחרים.

איך מתמודדים עם הדילמה? דוגמאות רבות מהשטח עולות לדיון בהרצאות בנושאי אתיקה, הסכמה מדעת, וגם בהרצאה ייעודית למנהלי סיכונים "מתיאוריה לפרקטיקה".

אפשר גם להיעזר במודל 6 כובעי החשיבה.