דייג- אוהב דגים?! רופאת עיניים צריכה להתמצא בגניקולוגיה? אח טיפול נמרץ נזקק לידע בפסיכיאטריה? ברור שלא, ואנחנו גם לא מצפים לכך. אך בהחלט נצפה מכל מטפל לבקיאות בתחום עיסוקו והתמחותו: מיילדת צריכה לדעת ליילד. כירורג צריך לדעת לנתח. זו לא רק דרישה מוסרית, אלא גם משפטית: אמנם אין סעיף ייחודי בחוק העוסק ברשלנות רפואית (אלא ברשלנות בכלל, ורשלנות של בעלי מקצוע בפרט), אך דרישת החוק והפסיקה בעניין זה מחייבת כל בעל מקצוע להיות מיומן ב"משלח ידו", באופן סביר ובהתאם לסטנדרטים מקצועיים. מי

שיחת הסכמה בין מטפל למטופל היא אבן דרך עקרונית ומשמעותית לפני כל טיפול, ומבוססת על כבוד האדם ואוטונומיית המטופל על גופו. מה היקף המידע שיש לתת? בהתאם לסטנדרט: חוק זכויות החולה קובע עיקרי ליבה שיש להתייחס אליהם בשיחת הסכמה מדעת: האינדיקציה לטיפול (דיאגנוזה ופרוגנוזה); מהות ומטרת ההליך המוצע (כולל סיכויי הצלחה); סיכונים הכרוכים בטיפול; חלופות אפשריות; חדשנות הטיפול בהתאם לסבירות: בית המשפט ישאל תמיד, מה רופאה סבירה אמורה היתה להסביר? מה אח סביר היה אומר? מטבע הדברים, ככל שמדובר

עיקרון המידתיות הוא מושג משפטי, המגלם מעין שקלול של "עלות-תועלת" המעוגן בשיקולים ערכיים ומוסריים. יישום עיקרון זה נועד לשמור על יחס נאות בין המטרה של נקיטת צעד כלשהו לבין התוצאה וההשלכות של צעד זה (בעיקר ביחס לפגיעה בזכויות אדם). בעולם הטיפול הרפואי יש לעיקרון זה מקום של כבוד, ועל הצוות המטפל לשקול אותו בשגרה היומיומית: למשל, האמנם נדרשת הגבלה של המטופל מתמודד הנפש, או שניתן לרסן אותו באמצעי פחות פוגעני? האמנם מתחייב ביצועה של פרוצדורה פולשנית עתירת סיכון, או שניתן לנסות טיפו

אין כמעט מטפל שלא מכיר את האופציה של "שלושה רופאים" כחריג לחובת ההסכמה של המטופל, בסיטואציות בהן נדרש מתן טיפול להצלת חיים. אבל לא רבים מכירים את הדקויות הספציפיות המאפשרות שימוש בפועל. בואו נעשה סדר: חוק זכויות החולה קובע ככלל, כי לא יינתן טיפול ללא קבלת הסכמה מדעת מהמטופל. אבל החוק קובע גם חריגים לכלל זה: לפעמים כן יינתן טיפול גם ללא הסכמה זו! כל החריגים מנוסחים כ"המטפל רשאי", כלומר לא כחובה אלא כאפשרות, בהנחה והנסיבות עונות על הקריטריונים שבחוק. חריג ראשון: המטופל אינו יכו

"לֹא פַּעַם זֶה קָשֶׁה אֲבָל לָרֹב מִלָּה טוֹבָה מִיָּד עוֹשָׂה לִי טוֹב רַק מִלָּה טוֹבָה אוֹ שְׁתַּיִם לֹא יוֹתֵר מִזֶּה" גם במערכת הבריאות, כמו בחיים, אנחנו מכירים מתן פידבק שלילי על התנהגות "מזיקה": אמירות כמו 'זה לא בסדר', 'מצפים ממך ליותר'; פעולות כמו התראה, נזיפה או העלאה לשימוע וכו'. מה עם הפידבק החיובי? כולנו בני אדם ואוהבים שמפרגנים לנו! איזה יופי שדיווחת; אני מעריך את זה שאתם עובדים לפי הנהלים; יופי של שיתוף פעולה עם התחקיר. מעבר לתחושה הטובה, גישה כזו עשויה לעודד

תייר מקוריאה מגיע כאוב לחדר המיון, איך נתקשר איתו? תקשורת מהווה אחת מאבני הבסיס של טיפול איכותי. מה קורה כשהמטפל אינו דובר את שפת המטופל? מידע קריטי עלול ללכת לאיבוד או להשתבש בדרך. רצוי להיעזר באיש צוות הדובר את השפה, ויוכל לשמש כמתורגמן. לחילופין, מוקד "קול הבריאות" של משרד הבריאות נותן שירות זה בכמה שפות נפוצות רצוי להימנע מהטלת התרגום על בן המשפחה המלווה: במקרים כאלו קיים סיכון, מאחר והמלווה אינו מכיר את המתודולוגיה והמונחים הרפואיים המקצועיים, ועלול לשבש אותם עד כדי הט

פעם היו אומרים "כביסה מלוכלכת משאירים בבית", וגם במערכת הבריאות נרתעו מלחשוף טעויות שנעשו, כשלים ואירועים חריגים. אך העלמת הטעויות מביאה להתעלמות מהן, ולא מאפשרת את תיקון המנגנון או התהליך שבבסיסן. המשמעות? יותר אירועים חריגים, יותר תקלות, יותר נזק (למטופל ולמערכת). עם השנים חלחלה והוטמעה תרבות של ניהול סיכונים קליני, המתייחסת לדיווח אירוע חריג כאבן יסוד של קידום בטיחות: מציף טעויות, מזהה סיכונים ומאפשר תהליכי למידה ושיפור. השאיפה לאפס טעויות זוהתה כנאיבית ולא ריאלית, ובמקומה

יתרונותיה של מדידה במערכת הבריאות מוכרים וידועים: שיקוף מצב קיים, זיהוי מוקדים לשיפור, בסיס להשוואה מתבקשת בין מוסדות, הטמעת תרבות איכות ארגונית ועוד. אך יש להכיר גם בחסרונותיה של מדידה, בפרט כאשר מדובר במדדים גלויים (להבדיל מסמויים) הידועים מראש למערכת הנמדדת. יש המשווים זאת לחיפוש מטבע מתחת לפנס: באופן טבעי, יותר משאבים יופנו לתחומים הנמדדים, פרוצדורות מדידות יקודמו ויקבלו תיעדוף, ומכלול הפעולות ש"נותרות בצל"- עלול להיזנח ולרדת בסדר העדיפות. לביקורת זו יש מגוון מענים (לגיטי

ערב יום הזיכרון 2026. לוגו "המצפן המדיקו-לגאלי" בכתב ידה של עמית מן ז"ל, פרמדיקית מד"א שהיתה כוננית בקיבוץ בארי ב-7 לאוקטובר . במשך 7 שעות ארוכות עמית הצילה חיים במרפאה, וגם כשנגמר הציוד הרפואי לא עזבה לרגע את הפצועים. בשעה 14:00 נכנסו המחבלים למרפאה, ועמית נורתה למוות. גבורתה ועוז ליבה ימשיכו להדהד לדורות, כמי שהקריבה את חייה להצלת אחרים. "אות זיכרון" הוא מיזם הנצחה שבמסגרתו מוחלף הלוגו הארגוני בתקופת יום הזיכרון ללוגו המבוסס על כתב ידם של נופל/ת במערכות ישראל, כמחווה לזכרם

תרבות ארגונית המקובעת בסטטוס קוו מסוים, שחבריה נמנעים מלערער עליו כדי לא להיכנס לעימות, עלולה להביא למצבים של קבלת החלטות שגויות. חלק מתפקידו של איש ניהול הסיכונים ובטיחות הטיפול לבחון בכל דיון אסטרטגי גם את הצד השני של הקונצנזוס : מה יכול להשתבש בפרויקט? מה החסרונות של הרעיון? מה יקרה אם נפעל בדרך אחרת, אפילו הפוכה? כך ניתן לעורר דיון מעמיק, לבחון חלופות ולחשוף כשלים לוגיים בטיעונים קיימים, ולבסוף, על ידי בדיקת הסיכונים, לסייע לשפר את איכות ההחלטות . זו גם הזדמנות לצאת מהקופ

העוסקים בניהול סיכונים מכירים את ארבעת השלבים במודל הקלאסי : זיהוי הסיכונים Identification, ניתוחם Analysis, מסלולי טיפול Treatment /Control והערכה Evaluation. השלב הרביעי מתייחס, למעשה לבקרה עצמית : בחינת האפקטיביות של הפעולות שנעשו בשלושת השלבים הקודמים לאיתור, ניתוח וטיפול בסיכונים, ובעקבות כך- קבלת החלטות להמשך. למעשה מדובר בהערכת מערכת ניהול הסיכונים את עצמה: מה עשינו? האם סייע? שיפר? צמצם סיכונים? הקטין חומרה של נזק? ואיך התמודדנו עם מכשולים בדרך? בקרה עצמית אינה ביק

תקופה של אי יציבות, שגרה מעורערת ותחושת חוסר שליטה, גם במערכת הבריאות . המצב המלחמתי הנוכחי מוסיף נדבך סיכונים לא פשוט, שהמערכת והפרטים שבה נאלצים להתמודד איתו, כאשר ההשפעה של כל אחד מאיתנו על תנאי המציאות היא מוגבלת ממילא, גם בימי שגרה. עולם ניהול הסיכונים פיתח כלים שניתן להיעזר בהם : ככלל, סיכון הוא מצב של חוסר וודאות: האמנם הסיכון יתממש? האם ייווצר נזק, הפסד או אובדן? ניהול הסיכון הוא מערכת הכלים והתהליכים שנועדו לאתר אותו, לאמוד את היקפו ולמצוא דרכים להתמודד עמו. אף

תקשורת היא אבן יסוד הכרחית להשגת רצף טיפולי , בעיקר בתקופה המודרנית של מערכת בריאות מורכבת, ומרובת מטפלים ומוסדות. פרט מידע שהושמט, או שלא הועבר במדויק, עלולים להביא לאי הבנות וטעויות, עד כדי נזק של ממש. ניהול תקשורת נכונה חייב להתבסס על מסר ברור, לא מעורפל ושאינו נתון לפרשנות (יש לתת את התרופה בשעה 15:00, ולא "בהמשך") בהירות המסר צריכה לבוא לידי ביטוי בע"פ וגם בתיעוד בכתב , ברשומה רצוי להיות ממוקד במסירת מידע רלוונטי , ולהימנע מעודף פרטים שיסיח את הדעת מעיקר התוכן המידע נדר

עשיית בטיחות הטיפול וניהול סיכונים בארגוני בריאות לא יכולה להתבצע בשיטת "זבנג וגמרנו": מדובר בתהליכים ממושכים, המחייבים שינויי תרבות, הטמעת ערכים והתנהגויות לאורך זמן . גישתם של העוסקים בתחום מאופיינת ב ראייה לטווח הרחוק , להבדיל מכיבוי שריפות מהיר, כזה שנעשה ללא זיהוי סיבות שורש רוחביות לכשל הנקודתי וללא תהליך למידה מעמיק – מה שעלול להביא לאירועים נוספים, המבוססים על אותו מנגנון טעות. חשוב לזכור ש מערכת הבריאות היא דינמית ומתפתחת, צוותים מתחלפים ומשתנים, תפקידים מתעדכנים . י

זוג לסביות מגיעות למכון פוריות, רופא דתי חווה קושי לתת טיפול. מטופל נוטה למות, מבקש להימנע מטיפול מאריך חיים . אחות מסורתית מתקשה להמשיך ולטפל בו. מטופל עד יהוה מסרב לקבל דם בניתוח אלקטיבי, המנתח אינו מוכן להתקדם. סטודנט מוסלמי אדוק מתקשה לטפל ב חולה טרנסג'נדר מטופלת הרה מתעקשת על קיסרי . אין אינדיקציה קלינית לניתוח האם יש מקום לערכיו של המטפל, עד כדי סירוב לרצון המטופל ? נייר עמדה מטעם הלשכה לאתיקה של הר"י התייחס לנושא באופן כללי תחת הכותרת "גבולות החובה בטיפול הרפואי", וקב

בראש ובראשונה, לתיעוד הקליני יש חשיבות עקרונית לצרכי רצף טיפולי! אז- מה לא מומלץ לתעד? "מחמאות" על קולגות : הרשומה היא לא המקום לסגירת חשבונות (ואם תהיה תביעת רשלנות, ממילא כל הצוות באותה סירה!) העלבת מטופל שלא לצורך : אז נכון, הוא לא סימפטי וגם דיבר לא יפה. יש דרכים לטפל בכך, מחוץ לרשומה. בגיליון נתעד רק מה שרלוונטי להמשך הטיפול. אפשר לציין שהמטופל לא משתף פעולה, או למשל שעקב התבטאויות פוגעניות לא הושלם הטיפול. אין הכרח לכתוב התייחסויות לרמת החוכמה (או היעדרה...) של המטופל

"No Man is an Island" (John Donne), וכך גם יחידות בטיחות הטיפול, שהרי צוותי ניהול הסיכונים לא עובדים לבד, במנותק מהשטח. ניהול סיכונים אפקטיבי לא מתרחש ב"מגדל השן" של הארגון, וגם לא במחשכים: קידום והטמעה של תרבות בטיחות בארגון לא יצליחו ללא החיבור לעשייה הקלינית, הניהולית והאדמיניסטרטיבית . הבנה עמוקה של תהליכי העבודה והאתגרים הקיימים בפועל יתאפשרו רק בדרך של עבודה משותפת והקשבה לניסיון המצטבר, ובניית פתרונות קולקטיביים. מה ניתן לעשות? שיח פתוח, אמפתי, שאינו שיפוטי או מ

כל טיפול בתוספת מחייב הסכמה בכתב – אבל לא כל טיפול המחייב הסכמה בכתב מופיע בתוספת! מבולבלים?! הנה כל הפרטים: הסכמה מדעת לא חייבת להינתן בכתב : לפי חוק זכויות החולה, ניתן להסכים גם בע"פ או בדרך של התנהגות. החריג: טיפול רפואי המנוי בתוספת (הראשונה) לחוק: רשימה קצרה של 6 סוגי טיפולים (כמו ניתוח, דיאליזה או IVF). במקרים אלו חובה לתת הסכמה בכתב, לרוב ע"ג טופס ייעודי לפרוצדורה. לא כל פעולה המחייבת הסכמה בכתב – מופיעה בתוספת! יש עוד פעולות רפואיות המחייבות הסכמה בכתב, שהמקור לה

מרבית המטפלים מכירים את חובת הגילוי כחלק מתהליך הסכמה מדעת מול מטופל : מסירת מידע רלוונטי לגבי הטיפול המוצע, סיכוייו, סיכוניו וחלופותיו. אך חובת הגילוי רחבה יותר, ויש לה היבט נוסף, הכרוך ב זהותו של המטפל : כבר בחוק זכויות החולה מוטלת על המטפל החובה להציג עצמו מול המטופל, כולל מהות התפקיד (רופא/ אח/ פסיכולוג...), הכשרה וסמכויות. נקבע בפסיקה, כי על המטפל להזדהות בתוארו באופן אקטיבי, על מנת ש גם עניין זה יובא בשיקולי ההחלטה של המטופל .

חדש – במסגרת תכנית ההכשרה ל אחים מומחים בקהילה : עם הסמכות באה האחריות : קלינית ומשפטית, התייחסות בימ"ש לגורם מומחה גבולות האחריות המקצועית : שאלות של סבירות וסמכות, הנחיות החוק ומשרד הבריאות, סטנדרטים של צוות רפואי מול סיעודי, רשלנות תקשורת : בין מטפלים ומול המטופלים, העברת מסר ברור, תיעוד נכון ברשומה הסכמה וסירוב מדעת אוכלוסיות ייחודיות (קטינים, בריאות הנפש, אדם שיש לו אפוטרופוס, הסובלים מדמנציה ועוד): מסלולי כשירות לפי חוק הכשרות והאפוטרופסות וההבדלים ביניהם, מעמד בני מ