מחקר חדש: תפקידן של המערכות הפורנזית והמשפטית במניעת התאבדות - השלכות על מדיניות הבריאות בישראל

The role of forensic and legal systems in suicide prevention: Implications for Israeli healthcare policy

גאים להציג מחקר חדש, שפורסם היום ב-Israel Journal of Health Policy Research, ובוחן את תפקידן של המערכות המשפטית והפורנזית במניעת התאבדות, דרך ניתוח תביעות רשלנות רפואית בישראל בין השנים 1985–2023 (לרבות פסקי דין בבתי משפט והסדרי פשרה שנעשו לפני הליך משפטי, בתיקים הקשורים להתאבדויות ולניסיונות התאבדות של מטופלים פסיכיאטריים).

הממצאים מראים עלייה משמעותית במספר התביעות והפשרות לאורך השנים.

נימוקי בתי המשפט בתיקים שהוכרעו לטובת התובע, כללו לרוב ביקורת הנוגעת לאיכות התיעוד הרפואי (במיוחד תיעוד אנמנזה) ולאיכות ההחלטות הקליניות (כגון מעבר לא מוצדק ממחלקה סגורה לפתוחה, או מתן חופשות הביתה ללא הצדקה מספקת). בתיקים שהוכרעו לטובת הנתבע, הנימוק השכיח ביותר היה הקושי האינהרנטי בחיזוי אובייקטיבי של התאבדות, לצד עדות לקיומו של קשר טיפולי חיובי וכיבוד האוטונומיה של המטופל.

דיון שערכנו בעקבות הממצאים הצביע על מתח מבני בין הגישה המשפטית-רטרוספקטיבית (המתמקדת באחריות ובניתן-היה-לצפות בדיעבד) לבין הגישה הקלינית-פרוספקטיבית (המתמקדת במניעה ובניהול סיכונים בתנאי אי-ודאות). לשיטתנו, הליכים משפטיים אינם רק כלי לתיקון עוול פרטני, אלא מנגנון שמעצב בפועל את ההתנהגות הקלינית ואת מדיניות הבריאות, מעבר למסגרות הרגולציה הפורמליות. יתכן, כי העלייה בכמות ההליכים המשפטיים עשויה להיות קשורה לחקיקה מכוננת כמו "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (1992) ו"חוק זכויות החולה" (1996), שהעצימו את מודעות הציבור לזכויותיו ופתחו פתח רחב יותר לתביעות.

נקודה מרכזית בדיון נוגעת להשלכות הפסיכולוגיות והחברתיות של המגמה: מאחר שרוב התיקים שהגיעו למשפט הוכרעו לטובת התובע, חששנו שהדבר עלול לבטא (ואף להעצים) תפיסה חברתית-תרבותית שבה המטופל המתאבד נתפס כ"קורבן" גרידא, לצמצם את האחריות המוטלת עליו כפרט בעל יוזמה עצמאית כפועֵל מכוח עצמו, ולהעביר אחריות רבה יותר אל הקלינאים והמוסדות המטפלים בו. תפיסה זו עלולה לתרום להזדהות של אנשים פגיעים עם נרטיב הקורבנות ואף לעודד חיקוי. לצד זאת, הזכרנו גם את תופעת "ההטיה בדיעבד" (hindsight bias), הנטייה לראות אירועים כניתנים לחיזוי לאחר שכבר קרו,  כמנגנון שעלול להטיל על פסיכיאטרים אשמה משפטית לא מוצדקת, ולגרום להם לשנות את דפוסי הטיפול שלהם (כגון העדפת מטופלים "בטוחים" יותר) בעקבות חוויה של אובדן מטופל להתאבדות.

עוד הצגנו במחקר השערה זהירה בדבר קשר אפשרי בין חשיפה ציבורית לפיצויים כספיים גבוהים לבין תופעת ה"התאבדות האלטרואיסטית" של דורקהיים, כלומר פגיעה עצמית המונעת מתוך רצון (מוטעה) להיטיב כלכלית עם המשפחה.

כפתרון אפשרי, הצענו לבחון מודל "ללא אשם" (no-fault) בהשראת מדינות סקנדינביה, שבו משפחות שכולות יקבלו פיצוי וסיוע ללא צורך בהליך משפטי אדברסרי, וכן הקמת פאנלים מייעצים פורנזיים-פסיכיאטריים שיטפלו בסוגיות סיכון לפני שהן מגיעות לכלל תביעה.

לסיכום - ההבחנה המושגית המרכזית של המאמר: כאמור, בעוד שההיגיון המשפטי הוא מטבעו רטרוספקטיבי ומתמקד באחריות, בניתן-היה-לצפות ובחבות, ההיגיון הקליני והבריאותי-ציבורי הוא פרוספקטיבי במהותו ומתמקד במניעה, בניהול סיכונים ברמת האוכלוסייה, ובקבלת החלטות תחת אי-ודאות. בעוד הגישה המשפטית נוטה להעדיף היררכיה ליניארית של אמצעי בטיחות (מהקהילה הפחות "מוגנת" ועד לאשפוז סגור), ההחלטה הקלינית שוקלת שיקולים מורכבים יותר, לרבות העדפות המטופל, האוטונומיה שלו, הברית הטיפולית והשפעת סביבה מגבילה על ההחלמה בטווח הארוך. המתח הזה, לגישתנו, דורש פתרונות מדיניות מאוזנים: שיפור התיעוד הרפואי, הקמת פאנלים לייעוץ פורנזי-פסיכיאטרי טרם הסלמה משפטית, ושיתוף פעולה מובנה יותר בין המערכות המשפטית והבריאותית.