בעקבות התפרצות הקורונה, "נאלצה" המערכת הרפואית לעבור לתורנויות במשמרות של 12 שעות, על מנת לצמצמם סיכויי הדבקה. כעת, קוראים המתמחים להפסיק עם תורנויות 26 השעות, על העומס, השחיקה והיעדר השינה הכרוכים בהן.
אינסטינקטיבית, אנחנו איתם. זה ברור מאליו ואף הכרחי: עבורם כעובדים וכבני אדם, עבורנו כמטופלים שרוצים רופא רענן ועירני ליד המיטה ובחדר הניתוח, ועבור איכות המערכת כולה, השואפת לבטיחות טיפול.
אבל תחושת בטן והיגיון בריא אינם מה שיביא לשינוי. הם יכולים להניע לפעולה, למחאה (מוצדקת!) – אבל כדי לשנות באמת כדאי להכיר את הקונסטרוקציה המשפטית, ולפעול בהתאם.
המתמחים, ככל מקצועות הרפואה, כפופים לסטנדרטים: חוקים, הלכות משפטיות, נהלים ומדיניות. גם "פרקטיקה מקובלת" (או – במילים אחרות – "ככה כולם עושים") היא סוג של סטנדרט. למרות זאת, בפועל, לבית המשפט יש סמכות לקבוע האם סטנדרטים, גם כאלו הקבועים בחוק, גם כאלו המתקיימים כבר שנים ארוכות - הם בלתי סבירים בנסיבות העניין. כלומר, שאין לפעול על פיהם.
היכן מוסדר הסטנדרט של שעות התורנויות? והאם הוא "סביר"?
אז ככה: לאורך השנים הוסדר נושא תורנויות המתמחים בשורה של הסכמים קיבוציים שנחתמו בין ההסתדרות הרפואית לבין המעסיקים. מתכונת ההעסקה של 24-26 שעות תורנות הוסדרה בהסכם קיבוצי משנת 2011 (גם אז, אגב, בעקבות מחאת מתמחים, שהתפתחה לשביתה גדולה באותם ימים), והיא אושרה חוקית בדרך של תיקון היתר (במסגרת חוק שעות עבודה ומנוחה) בדבר העסקת רופאים מתמחים, שנחתם ב-2012.
ביולי 2014 ניתן פסק דין בבית הדין לעבודה בתל אביב (עניין לנצברג, ס"ע 54860-01-12), בו נפסק כי ההיתר להעסיק רופאים מתמחים במשמרות (כולל תורנות) הכוללות עבודה ברצף עד 26 שעות, אינו בלתי מידתי באופן קיצוני עד כדי כך המצדיק את התערבות בית הדין (אמירה שכמובן אפשר להתווכח איתה..). עם זאת, נקבע, העובדה שהתיקון מתעלם באופן מוחלט מזכות הרופאים לשינה במהלך התורנות – איננה סבירה, ולכן הוא בטל. כלומר, בית הדין לעבודה קבע: 26 שעות תורנות – כן, אך עם חובת התייחסות לשעות שינה במהלכה. בינואר 2015 אכן תוקן ההיתר הנ"ל, ונקבע כי במהלך תורנות תתאפשר מנוחה בת שעתיים (למעט חריגים, עליהם חויבו הנהלות בתיה"ח לדווח למשרד הבריאות).
ב-2017 נדונה הסוגייה במסגרת בג"צ (9369/16), כאשר ארגון המתמחים "אה"ל" פנה בדרישה לתקן את ההיתר הנ"ל, במסגרתו הוענקו למתמחים לפחות שעתיים של "שינה יזומה". העתירה נגעה במספר התורנויות שמבצעים מתמחים מדי חודש, משך התורנות ומשך זמני המנוחה הניתנים למתמחים במהלך כל תורנות, אך היא נדחתה על הסף מסיבה של פרוצדורה משפטית, בה עסק עיקר הדיון: בג"ץ לא ידון בעתירה כאשר עומד לעותר "סעד חלופי", ובמקרה זה הכוונה היתה שהטענות יכולות להתברר לפני ביה"ד לעבודה, והוא הכתובת המוסמכת לדון בהן. עוד ציין בג"צ, כי סוגיה זו של תורנות כבר נבחנה משפטית בפסק הדין מ-2014 (שנדון, כאמור, בבית הדין לעבודה).
אז איפה אנחנו עומדים? מאחר והסטנדרט הוא סטנדרט חוקי, ניתן לשנותו בדרך של חקיקה. אם, בתגובה למחאה ולדרישות המתמחים, הגורמים המוסמכים בכנסת לא יקדמו שינוי מיוזמתם (מתווה ההסדר הנוכחי, לפי הפרסומים, נוגע לכ-10% מהמתמחים בלבד), הרי שתידרש התערבות משפטית, שתקבע כי הסטנדרט הקיים איננו מידתי, ולכן אינו סביר. אמנם, הסוגיה נבחנה כבר ב-2014, ונדחתה, אך יתכן ובחלוף השנים, ולאור "פיילוט" הקורונה, טענות כדוגמת "אין חלופה אחרת" שנטענו אז, יתקשו לעמוד כיום. (ומה עם שיקולי התקציב? על ה"שמיכה הקצרה" ראו פרסום קודם).
כדי לקדם באמת תרבות ארגונית המטמיעה טיפול איכותי ובטוח של ממש – חייבים לאפשר לכל איש צוות במערכת הבריאות את המובן מאליו, את היכולת לתפקד בעיניים פתוחות. זה בנפשנו.