לכולם כבר ברור שבמערכת הבריאות קורות טעויות – כמו בכל מקום. גם הצורך בדיווח לגורמים בהנהלה, ביחידת בטיחות הטיפול ובמשרד הבריאות – מוכר וידוע. אפילו היתרון הגלום בתהליכי בירור ולמידה מאותן טעויות – כבר הוטמע.
ומה לגבי המטופל?! האמנם תיתכן שקיפות מלאה כלפיו לאחר טעות או אירוע חריג, ובפרט כאלו שגרמו לנזק? ומה המעמד המשפטי (וההשלכות המשפטיות) של שקיפות שכזו?
אמירה ידועה היא (ע"י משפטן דווקא), כי "אור השמש מחטא". אך כמו כל תהליך, גם שקיפות מול המטופל לאחר טעות או נזק - ראוי שתיעשה מתוך ידע, לאחר הכשרה ובתום מחשבה תחילה.
בהרצאה בנושא אנו נוגעים בסוגיות הבאות:
גילוי נאות כביטוי לאוטונומיה וכבוד האדם, ומקומו כבונה יחסי אמון
היבטים שראוי לקחת בחשבון בעת תכנון מקדים של שיחה מול המטופל, ותיעוד הולם לאחריה
האמנם בכל סיטואציה נאמר את כל האמת?! דוגמאות שמאתגרות את המשפט: "the whole truth and nothing but the truth"
גישת בית המשפט: גילוי מול חסיון
"הפיל שבחדר": ההתנגשות הפוטנציאלית בשטח בין הצורך בשקיפות, לבין החשש של הארגון והמטפלים מההשלכות המשפטיות
על הניסיון לקדם "חוקי התנצלות" בישראל (יתרונות, קשיים..)
חסמים נוספים ליישום של גילוי נאות, למול התועלת למטופל, לארגון הבריאות ולמטפל הבודד
להרחבה נוספת, ניתן להעמיק גם בהשלכותיו של אירוע חריג על המטפל המעורב ("הנפגע המשני") ועל המערכת ("המעגל השלישי"), ועל התמודדות עם שחיקה והשפעותיה בהקשר זה.