20 שנה לחוק החולה הנוטה למות

בדצמבר 2005 פורסם לראשונה חוק החולה הנוטה למות.

מדובר היה בחוק חדשני ביותר, שניסה לשים קץ לשנים של התלבטויות ואי-הסכמות בכל הנוגע לטיפול בסוף החיים, ולכן ניתנה ארכה של שנה עד כניסתו לתוקף, בדצמבר 2006.

במלאת 20 שנה לחוק ייחודי זה, כמה דגשים מדיקו-לגאליים:

מבחינה היסטורית:

• עם התפתחות הרפואה והטכנולוגיה, הלכה והעמיקה המחלוקת בין המצדדים בזכות האדם על גופו (אוטונומיה, הזכות לא לסבול ולהחליט לבכר מוות על חיים נטולי כבוד), לבין הטוענים לקדושת החיים, שאינה מאפשרת הימנעות מטיפול מציל חיים, ומזהירים מפני סכנה של מתן היתר לקפד חיים ("המדרון החלקלק").

• בתי המשפט עשו כמיטב יכולתם לאזן בין שני הקצוות, אך ללא הסדרה חוקית פורמלית – לא היתנה אחידות בפסיקה.

• ועדה ציבורית שדנה כשנתיים בהרכב מורחב (משפטנים, רופאים, פילוסופים,  אנשי אתיקה והלכה) שמה לה למטרה להגיע לקונצנזוס בנושא רגיש זה, וגיבשה נוסח מוצע, שהתקבל לבסוף כטיוטת החוק, ועבר בשינויים מינוריים.

מבחינה מהותית:

• בקביעת הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, ישנם 3 שיקולים בלעדיים:

  • מצבו הרפואי (האם נוטה למות? האם "בשלב סופי"?) 

  • רצונו (לרבות הבעת רצון מוקדמת למי שכבר אינו כשיר)

  • מידת סבלו

• לא מדובר ב"חוק המתות חסד", אך החוק כולל שלושה איסורים ברורים:

  • איסור המתה במעשה – גם לא מתוך חמלה, או לבקשת החולה

  • איסור סיוע להתאבדות – כנ"ל

  • איסור הפסקת טיפול רפואי רציף (אך אין חובה לחדש טיפול כזה, אם נפסק שלא במכוון)

• אין קשר בין חוק זה לחוק הכשרות והאפוטרופסות: אף שבשני החוקים קיימים מסמכי הנחיות מקדימות וייפוי כח, מדובר במסמכים שונים עם סטנדרטים שונים למילוי ויישום. גם מעמדו של אפוטרופוס הוא נמוך יחסית במדרג קבלת ההחלטות לפי חוק החולה הנוטה למות.

• במקרי מחלוקת או ספק ניתן לפנות לוועדה מוסדית או ארצית.

מבחינה ביקורתית:

• חוסר ידע לגבי הנחיות החוק: גם בקרב הציבור הרחב, ולעתים גם בקרב מטפלים. מדובר בחוק מורכב ומסורבל שקשה לעקוב אחריו (ראו תרשים זרימה שיכול לסייע, וגם הרצאה מקיפה בנושא).

• הגדרה מאוחרת של חולים כ"נוטים למות": ההגדרה תלויה בהערכת תוחלת החיים הצפויה (מתחת לחצי שנה), ובסמכות רופא אחראי. עם זאת לרוב תתבצע הקביעה רק בשלב מאוחר, בימיו האחרונים של המטופל (שלעתים כבר אינו כשיר)  – מה שעלול למנוע ממנו להבהיר את רצונו באשר לקבלת טיפול או הימנעות ממנו, לעדכן הנחיות מקדימות ולסגור את ענייניו מול קרוביו.  

• משפטית, הפונים לערכאות מכח החוק אינם נוטים למות: לאור הסעיף הקודם, ובהתחשב בעובדה שמטפלים אינם נוטים למנוע מאדם בסוף ימיו את מבוקשו, הפונים לבתי המשפט בבקשה להימנע מקבלת טיפול מציל חיים הם חולים שאינם מוגדרים כחולים נוטים למות (כדוגמת חולי  ALSומחלות כרוניות קשות, הסובלים סבל משמעותי). אף שחוק החולה הנוטה למות לכאורה אינו חל במקרים אלו, בתי המשפט נוטים להקיש מחוק זה בעת דיון בהם (ראו התייחסות למקרים אלו בדרך יצירתית).