החובה הבסיסית של כל מטפל וארגון רפואי, לשמירת סודו ואמונו של המטופל, היא עקרון מהותי והכרחי ליצירת יחסי אמון ביניהם. כך יקל על המטופל לשתף בפרטים אינטימיים, מביכים ורגישים לגבי מצבו, לקבל אבחנה וטיפול מותאמים, ולהיענות ביתר רצון להנחיות הטיפול (compliance).
חובה זו מוסדרת במגוון הנחיות וסטנדרטים, החל משבועת היפוקרטס ("כל אשר אראה או אשמע תוך כדי הטיפול ואפילו מחוץ לטיפול, ושלא נועד להפצה, אשמור לעצמי"), דרך חקיקה מודרנית כמו חוק זכויות החולה וחוק הגנת הפרטיות, ועד להנחיות משרד הבריאות והקודים האתיים של הדיסציפלינות השונות.
ואולם, מצד שני – קיימות גם חובות למסירת מידע רפואי לגורמים שונים (משטרה, רווחה, צה"ל ועוד) בסיטואציות שונות.
כיצד מיישבים בין שני הצדדים? בהרצאה ייעודית בנושא ניגע בסוגיות הבאות:
הסיטואציות המוסדרות חוקית למסירת מידע רפואי לצדדים שלישיים (למשל: חובה על פי דין ומשמעותה; היבטי בריאות הציבור; צרכי מחקר ועוד)
העברת מידע בין מטפלים: מותר ואסור, ועל היוצאים מן הכלל
האם נדרשת הסכמת המטופל להעברת המידע? מה מעמדו של כתב ויתור סודיות, ומתי איננו נדרש?
מתי גוברת חובת הדיווח על חובת שמירת הסודיות? (למשל: חשד לפגיעה בחסרי ישע)
שאלת המידתיות: מה היקף המידע שיש להעביר, והאם ניתן להעבירו רק חלקית?
דוגמאות רלוונטיות מפסקי דין ומשגרת הטיפול בארגוני בריאות