זוג לסביות מגיעות למכון פוריות, רופא דתי חווה קושי לתת טיפול. מטופל נוטה למות, מבקש להימנע מטיפול מאריך חיים . אחות מסורתית מתקשה להמשיך ולטפל בו. מטופל עד יהוה מסרב לקבל דם בניתוח אלקטיבי, המנתח אינו מוכן להתקדם. סטודנט מוסלמי אדוק מתקשה לטפל ב חולה טרנסג'נדר מטופלת הרה מתעקשת על קיסרי . אין אינדיקציה קלינית לניתוח האם יש מקום לערכיו של המטפל, עד כדי סירוב לרצון המטופל ? נייר עמדה מטעם הלשכה לאתיקה של הר"י התייחס לנושא באופן כללי תחת הכותרת "גבולות החובה בטיפול הרפואי", וקב

בראש ובראשונה, לתיעוד הקליני יש חשיבות עקרונית לצרכי רצף טיפולי! אז- מה לא מומלץ לתעד? "מחמאות" על קולגות : הרשומה היא לא המקום לסגירת חשבונות (ואם תהיה תביעת רשלנות, ממילא כל הצוות באותה סירה!) העלבת מטופל שלא לצורך : אז נכון, הוא לא סימפטי וגם דיבר לא יפה. יש דרכים לטפל בכך, מחוץ לרשומה. בגיליון נתעד רק מה שרלוונטי להמשך הטיפול. אפשר לציין שהמטופל לא משתף פעולה, או למשל שעקב התבטאויות פוגעניות לא הושלם הטיפול. אין הכרח לכתוב התייחסויות לרמת החוכמה (או היעדרה...) של המטופל

"No Man is an Island" (John Donne), וכך גם יחידות בטיחות הטיפול, שהרי צוותי ניהול הסיכונים לא עובדים לבד, במנותק מהשטח. ניהול סיכונים אפקטיבי לא מתרחש ב"מגדל השן" של הארגון, וגם לא במחשכים: קידום והטמעה של תרבות בטיחות בארגון לא יצליחו ללא החיבור לעשייה הקלינית, הניהולית והאדמיניסטרטיבית . הבנה עמוקה של תהליכי העבודה והאתגרים הקיימים בפועל יתאפשרו רק בדרך של עבודה משותפת והקשבה לניסיון המצטבר, ובניית פתרונות קולקטיביים. מה ניתן לעשות? שיח פתוח, אמפתי, שאינו שיפוטי או מ

כל טיפול בתוספת מחייב הסכמה בכתב – אבל לא כל טיפול המחייב הסכמה בכתב מופיע בתוספת! מבולבלים?! הנה כל הפרטים: הסכמה מדעת לא חייבת להינתן בכתב : לפי חוק זכויות החולה, ניתן להסכים גם בע"פ או בדרך של התנהגות. החריג: טיפול רפואי המנוי בתוספת (הראשונה) לחוק: רשימה קצרה של 6 סוגי טיפולים (כמו ניתוח, דיאליזה או IVF). במקרים אלו חובה לתת הסכמה בכתב, לרוב ע"ג טופס ייעודי לפרוצדורה. לא כל פעולה המחייבת הסכמה בכתב – מופיעה בתוספת! יש עוד פעולות רפואיות המחייבות הסכמה בכתב, שהמקור לה

כ מפגש המסכם של קורס ניהול סיכונים, איכות ובטיחות הטיפול (תואר שני ניהול מע' בריאות, המרכז האקדמי..) החלטנו לערוך יום סימולציות לתרגול, אימון ולמידה של הידע שהועבר בקורס. בסימולציות מול שחקנים תרגלו הסטודנטים מיומנויות של תקשורת (מול מטופלים, בני משפחה וקולגות), התנהלות בעקבות טעות, שקיפות וגילוי נאות, תיעוד ודיווח של אירוע חריג, הסכמה מדעת, הטמעת תרבות של איכות ובטיחות ועוד. בעקבות הסימולציות נערך דיון פתוח, עלו שאלות ותובנות על ההתנהלות הרצויה, הסטודנטים שיתפו מניסיונם בש

מרבית המטפלים מכירים את חובת הגילוי כחלק מתהליך הסכמה מדעת מול מטופל : מסירת מידע רלוונטי לגבי הטיפול המוצע, סיכוייו, סיכוניו וחלופותיו. אך חובת הגילוי רחבה יותר, ויש לה היבט נוסף, הכרוך ב זהותו של המטפל : כבר בחוק זכויות החולה מוטלת על המטפל החובה להציג עצמו מול המטופל, כולל מהות התפקיד (רופא/ אח/ פסיכולוג...), הכשרה וסמכויות. נקבע בפסיקה, כי על המטפל להזדהות בתוארו באופן אקטיבי, על מנת ש גם עניין זה יובא בשיקולי ההחלטה של המטופל .

חדש – במסגרת תכנית ההכשרה ל אחים מומחים בקהילה : עם הסמכות באה האחריות : קלינית ומשפטית, התייחסות בימ"ש לגורם מומחה גבולות האחריות המקצועית : שאלות של סבירות וסמכות, הנחיות החוק ומשרד הבריאות, סטנדרטים של צוות רפואי מול סיעודי, רשלנות תקשורת : בין מטפלים ומול המטופלים, העברת מסר ברור, תיעוד נכון ברשומה הסכמה וסירוב מדעת אוכלוסיות ייחודיות (קטינים, בריאות הנפש, אדם שיש לו אפוטרופוס, הסובלים מדמנציה ועוד): מסלולי כשירות לפי חוק הכשרות והאפוטרופסות וההבדלים ביניהם, מעמד בני מ

מה האחריות המשפטית של "מטפלת אלטרנטיבית" שמציעה טיפול בחרדה? האם ניתן לתבוע הומיאופת? או לטעון לרשלנות של מרכז רפואה טבעית? ככלל, תחום זה של רפואה אלטרנטיבית/ משלימה לא זכה בארץ לעיגון בחקיקה (ולרבות במסגרת חוק העיסוק במקצועות הבריאות), ואין בו חובת רישוי או מסלול הכשרה. בפסיקה נקבע זה מכבר (2005) כי "אין ולא קיימת כיום דרך לקבל רישיון לעסוק באחד מענפי הרפואה המשלימה". מכאן גם היעדר פיקוח שלטוני על פעילותם של גורמים שונים בציבור "המציגים את עצמם כמי שניחנו בסגולות ייחודיות

בדצמבר 2005 פורסם לראשונה חוק החולה הנוטה למות . מדובר היה בחוק חדשני ביותר, שניסה לשים קץ לשנים של התלבטויות ואי-הסכמות בכל הנוגע לטיפול בסוף החיים, ולכן ניתנה ארכה של שנה עד כניסתו לתוקף, בדצמבר 2006. במלאת 20 שנה לחוק ייחודי זה, כמה דגשים מדיקו-לגאליים: מבחינה היסטורית: עם התפתחות הרפואה והטכנולוגיה, הלכה והעמיקה המחלוקת בין המצדדים ב זכות האדם על גופו (אוטונומיה, הזכות לא לסבול ולהחליט לבכר מוות על חיים נטולי כבוד), לבין הטוענים ל קדושת החיים , שאינה מאפשרת הימנעות מטיפול

כשהיינו קטנים, היתה בדיחת קרש על "איש אחד שנפל לבור, רץ הביתה להביא סולם ויצא". לא הכי מצחיק, אבל כמטאפורה לכשל והתמודדות עם אירוע חריג – זו דווקא דוגמה מצוינת: אדם הולך בדרך, לא שם לב לבור, ונופל פנימה. הוא מתגבר, מצליח לצאת, וממשיך בדרכו. אבל הבור נשאר בדרך . בפעם הבאה הוא כבר מודע למכשול. הוא לא ייפול בשנית – הפעם, הוא עוקף את הבור ומתחמק ממנו. אבל הבור לא נעלם . האיש לא מספר עליו לאף אחד מהשכנים. בהמשך, הוא מגלה שמישהו אחר נפל, בדיוק כמו שקרה גם לו. השכן לא ידע על ק